משמורת ילדים קטינים

הלכת הגיל הרך היא אחד הנושאים, הבוערים היום בתחום הגירושין. בעוד שארגוני אבות גרושים, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ואף עורכי דין מסוימים תובעים לבטל את חזקת הגיל הרך, ארגוני הנשים, וגורמים אחרים טוענים שיש להשאיר את החוק על כנו. במאמר זה ננסה לבחון ולתת ביטוי להגדרות השונות והמכריעות בנושא משמורת הילדים בעקבות גירושין.

בעקבות גירושין, אחד ההורים נקבע כמשמורן, כלומר כהורה שבביתו יגורו הילדים והוא יטפל וידאג לצרכיהם ברמה היומיומית.

כיצד נקבעת משמורת ילדים? ההחלטה על קביעת המשמורת על הילדים מתקבלת בהתאם לפרמטרים שונים, שכולם יחד נמצאים תחת המטריה, שכותרתה "טובת הילד". כאשר שני ההורים מסכימים ביניהם, תתקיים משמורת משותפת. במקרים בהם קיימות אי הסכמות מהותיות, שאינן ניתנות לגישור, המשמורת תיקבע על-פי הפרמטרים שמפורטים כאן.

חוק הלכת הגיל הרך מופיע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב, 1962, סעיפים 24 ו- 25.

הסעיפים הרלוונטיים בחוק קובעים, שאם ההורים לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם בנושא המשמורת, אז האם תהיה משמורנית עד הגיע הילד לגיל 6, ולאב ייקבעו הסדרי ראייה, או בהגדרתם החדשה, זמני שהות עם הילד. ההחלטה להפקיד בידי האם את המשמורת היא אוטומטית, פרט למקרים בהם הוכח מעל לכל ספק, שהאם אינה כשירה להיות משמורנית. מקרים שהם כמובן נדירים. אחת הטענות, שמעלים הגורמים שתומכים בביטול החוק היא, שמשמעות ההחלטה היא, שמספיקה התנגדות האם למשמורת משותפת, כדי שהיא תקבל משמורת בלעדית. הדבר מוביל כמובן, לדברי אותם גורמים, לכך, שהילד יישאר במשמורת אמו עד גיל בוגר. ראוי גם לשאול אם התנגדות האם תואמת את טובת הילד.

ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בחיי המשפחה, הובילו לביטול החוק חזקת הגיל הרך ברוב מדינות המערב, אך לא בישראל.

העלאת הנושא לסדר היום הציבורי ופרסום מסקנות ועדת שניט בשנת 2008, שתומכות בביטול חוק חזקת הגיל הרך, חדרו להיכלי המשפט, ובהדרגה הולכות ומתרבות הפסיקות, שמעניקות הורות משותפת, או אחריות הורית משותפת לשני ההורים. בתי-המשפט פוסקים היום בהתאם לטובת הילד יותר מאשר בהתאם לחוק חזקת הגיל הרך.

האמנה הבינלאומית לזכויות הילד קוראת לאפשר לילדים, המסוגלים לכך, להביע דעתם, בנושאים הקשורים לחייהם באופן חופשי, ולהתייחס לדעתם בקבלת החלטות הנוגעות לגורלם. זאת כמובן ביחס לגיל הילד ולמידת בגרותו. מדינת ישראל חתמה על האמנה.

גירושין הם מקרה קלאסי, שבו ההורים, ולעיתים גם אנשי המקצוע ובית המשפט מחליטים עבורו, האם יהיה במשמורת אביו, או אמו.

ברמה העקרונית השיקול המרכזי בקבלת החלטה על המשמורת של הילד היא טובת הילד, ומי מביניהם הוא אלה שמסוגל להעניק לילד את המענה הטוב ביותר לצרכיו הרגשיים, הגופניים וכו'. לפי אמנת זכויות הילד לרצונו של הילד צריך להיות משקל בקבלת ההחלטה, ביחס לבגרותו הרגשית והנפשית.

בהתאם לחוק חזקת הגיל הרך כאשר מדובר בילדים עד גיל 6, וההורים אינם מסכימים ביניהם בנושא המשמורת, היא עוברת על-פי החוק לידי האם באופן אוטומטי. במציאות, כמו שכבר כתוב במאמר זה, החלטת השופטים בנושא המשמורת שונה ממקרה למקרה. בגילאים הבוגרים יותר בית המשפט נעזר בשירותים של אנשי מקצוע לקבוע מה היא טובתו של הילד. הוא ימנה אנשי מקצוע, שיחקרו את הסביבה בה גדל הילד, את מצבו הרגשי והגופני, את מידת יכולתם של כל אחד מההורים לספק את צרכיו הרגשיים והגופניים ועוד. אנשי המקצוע יחליטו אם יש מקום לבדוק עם הילדים מה רצונם, האם לשוחח עם הילדים, האם יש מקום להתחשב בדעתם. אגב, היו מקרים בהם שופטים החליטו לזמן את הילדים לבית המשפט ולשאול את דעתם.

משמורת ילדים

קיימים מקרים בהם רצון הילד לא בא לידי ביטוי בקבלת ההחלטות לגבי המשמורת, ולעיתים הדבר קורה בניגוד מוחלט לרצונו. כאשר אחד ההורים הוא הורה מנכר, הילד לומד להתייחס להורה השני כהורה לא ראוי במקרה הטוב, ולהורה מסוכן במקרה הפחות טוב. מובן, שהוא יסרב אפילו לפגוש אותו. במקרים כאלה בית המשפט, בהמלצת הגורמים המקצועיים, עשוי להכריע, ממש נגד רצונו של הילד, ולהעביר אותו למשמורת ההורה המנוכר, בגללה הסברה שההורה המשמורן מזיק לו, מעצם היותו מנכר. לעיתים עשוי בית המשפט לקבוע, שרצון הילד אינו מתיישב עם טובתו, במיוחד בעתיד. למשל, במקרים של הזנחה. אך גם כאן, בית המשפט עשוי להתגמש, כי בסופו של דבר, מדובר במקרים אנושיים ויכולת ההכרעה, לעיתים, אינה חד משמעית. כבר קרו מקרים בהם קיבל בית המשפט את רצונו של הילד, למרות שחוות הדעת המקצועיות מצאו, שהמסוגלות ההורית לקויה. בית המשפט היה ער לקשר החזק והבטוח של הילד עם ההורה, והתרשם שהילד נחוש להישאר במשמורתו.

זמינות ההורה הוא אחד העקרונות המנחים את בית המשפט בתהליך קבלת ההחלטה לגבי ההורה המשמורן. הכוונה היא בעיקר לבחון מי מבין ההורים הוא ההורה, שהקשר שלו עם ילדיו קרוב יותר, מעורב יותר בחיי הילדים, מי מהם קשוב יותר לצרכיהם ולטיפול בבעיותיהם, האם אחד מההורים מהווה בעיני הילדים דמות הורית משמעותית יותר מהאחר וכו'.